יש לי ידידה מורה להתעמלות ושחיינית חובבנית. באמצע יוני היא השתתפה במשחה קילומטר וחצי בים של תל אביב.
היא לא הייתה השחיינית הכי מהירה, לא הכי חזקה ורוב השחיינים צעירים ממנה בהרבה.
בפתיחה היא הייתה כמעט אחרונה אך בסיום היא הגיע במקום השני מבין 116 משתתפים.
אני מציגה את הדוגמה הזאת כי זה משקף אותי פעם לאומת היום.
ככל שאני מתבגרת אני מבינה מה הקצב הנכון לי.
בתחילת הדרך הייתי פותחת בספרינט ומהר מאוד מתעייפת. הקושי התבטא באי יכולת לשמר את הקצב, לא רק שלא הצלחתי להתמיד, גם לא נשאר לי אויר.
הייתי עובדת כמו שד לפני הפקות, מתחילה בטירוף, לוקחת על עצמי כל משימה אפשרית, לא מאצילה סמכויות, לא יודעת לבקש עזרה, עד שהייתי מגיעה להפקה מתוסכלת, צרודה, חולה, מאשימה את כל העולם, כשבעצם אני הייתי אחראית בלעדית לכל מה שקרה לי.
למחרת ההפקה תמיד קורסת.
עם ההחלטה להפיק אלבום בעצמי ולצאת לדרך כזמרת יוצרת הבנתי ששמירה על קצב שפוי זה משהו קריטי להצלחת הפרויקט.
יש לי המון הפקות קטנות בתוך הפרויקט הגדול: #בחירת השירים מתוך עשרות שכתבתי ב19 שנים האחרונות. #בחירת מפיק מוזיקאלי. #הקלטת האלבום. #בחירת שפה עיצובית. #הקמת אתר אינטרנט עם חנות. #עיצוב האתר, לוגו, כרטיסי ביקור, גלויות, סינגלים, אלבום. #כתיבת בלוג ותפעולו. #פתיחת עוסק. #הופעות סלון ליצירת מודעות. #ילדים #זוגיות #עבודה #שיעורי פיתוח קול #שיעורי משחק #קבוצות מפגש/ וירטואליות שבחרתי לקחת בהן חלק.
אני לא יכולה להרשות לעצמי לקרוס!
החלטתי קודם כל שאני לא מתחילה הכל יחד ושהכל יהיה בקצב שלי. לא מתחילה פרויקט אם אין לי אויר או אם אין לי אפשרות לשלם אותו. חיכיתי עד היום אין שום סיבה להלחיץ את עצמי.
זה ההבדל הגדול ביני פעם לביני היום. היום אני יכולה לעשות מספר דברים במקביל כי בחרתי במודע, כי שאלתי את עצמי קודם האם אני בשלה לקחת עוד פרויקט ולעמוד בו בצורה הכי טובה ונכונה לי.
היום אני מבינה כמה ההתמדה חשובה לי יותר מהקצב.
כשאראה את קו הסיום, אוכל להחליט שב100 מטרים האחרונים אני מגבירה מהירות, נותנת את הכל ומשפרת עמדות.
אני כבר מתה שתשמעו את האלבום!
זה כבר ממש קרוב – ינואר 2018