הסיפור שלי על התמודדות, אבחון ושינוי.

לפעמים, האתגרים הגדולים ביותר הם דווקא אלה שאינם נראים לעין. בשנה האחרונה יצאתי למסע אישי עמוק, כזה שהאיר לי את המשמעות האמיתית של הקשבה פנימית, נחישות והכוח לבחור אחרת.

אם גם אתם מרגישים שאתם רודפים אחרי משהו לא ברור, או שאתם מתמודדים עם קשיים שאף אחד לא מבין – הסיפור שלי אולי ידבר אליכם.

התפנית של 2023: כשפיברומיאלגיה נכנסה לחיי

בשנת 2023, חיי קיבלו תפנית דרמטית כשקיבלתי אבחנה של פיברומיאלגיה. זוהי מחלה שקופה ומאתגרת, שהציבה בפניי קשיים רבים והטילה צל כבד על כל תחומי חיי. תארו לעצמכם: 

עייפות תהומית שאינה עוברת גם אחרי שעות שינה ארוכות – ולעיתים קרובות מנעה שינה רציפה או גרמה להתעוררויות תכופות ללא יכולת לחזור ולהירדם. 

כאבים משתקים שנודדים בגוף ומונעים תנועה פשוטה, 

רגישות פיזית מוגברת למגע, לרעש או לשינויי טמפרטורה. 

כל אלה הובילו לתחושות קשות של חרדה ודיכאון, ולתסכול רב מול חוסר ההבנה של הסביבה הקרובה והרחוקה.

חוויתי מצבים שבהם קשיים יומיומיים פשוטים הפכו לבלתי אפשריים. אני זוכרת בוקר אחד שלא הצלחתי לקום מהמיטה מרוב כאב ועייפות, למרות שידעתי שאני חייבת לתפקד. הקושי להסביר את מצבי לסביבה היה מתיש, ולרוב נתקלתי במבטים תוהים או חוסר אמון. 

זו הייתה תחושה של לחיות בתוך מסך ערפל, כשכל צעד פיזי או מחשבתי מרגיש כמו הליכה עם משקולות בלתי נראות. רגעים שבהם הבנתי שאיני יכולה להמשיך כך, כמו הצורך לדחות אירועים חברתיים שאהבתי, היו הקש ששבר את גב הגמל והבהירו לי שעליי לחולל שינוי עמוק.

ההחלטה לומר "עכשיו אני": מחיר האומץ

באותה תקופה, הבנתי לעומק את הצורך להיות קשובה לגוף ולנפש שלי. 

כשהחלטתי להתמסר לריפוי ולעלות מדרגה בחיים, הבנתי שאני חייבת לעזוב מקום עבודה שמאוד אהבתי. 

זו לא הייתה החלטה פשוטה כלל. הקושי לתקשר את המצב היה עצום; הדיכאון שיתק אותי, וכשניסיתי לדבר על כך, מיד בכיתי. התביישתי בעצמי, בתחושת הכישלון, ובחוסר האונים. כל משימה פשוטה הרגישה כמו הסלע של סיזיפוס, משימה בלתי אפשרית שגזלה כוחות על-אנושיים.

למרות הקשיים, באופן מפתיע הצלחתי לבצע פעולות פיזיות ולתת שירות במצבים דחופים, אך עמוק בפנים הייתי מותשת. 

יכולת הריכוז שלי במשימות אדמיניסטרטיביות נמחקה – כל צליל, כל שיחה, כל הפרעה במשרד הפכו למטרד אדיר שהציף אותי. לא פעם נשארתי במשרד שעות ארוכות לאחר שכולם הלכו, או עבדתי בערבים מהבית, רק כדי להשלים את המשימות שלי.

אהבתי מאוד את סביבת העבודה, את האנשים ואת המנהל הישיר שלי. 

זכיתי לגעת וללמוד מבפנים מגוון רחב של תחומים, מפיתוח עסקי וניהול לקוחות אנטרפרייז, דרך מכרזים בינלאומיים והפקת אירועים, ועד לניהול אופרציה מורכבת. 

לכן, הפרידה הייתה כרוכה בפחד עצום וחרדה כלכלית עמוקה. כל לילה הייתי חושבת על כך ולא נרדמת, מודאגת מהלא נודע. התלבטתי אם לחזור לתחומי האירוח, שהיו פיזיים יותר, אך הבנתי שהגוף והנפש שלי זקוקים להפסקה ארוכה וממוקדת בריפוי. 

בסופו של דבר, ניהלתי פרויקט יזמות נדל"ן מרחוק, "פליפ" בארה"ב, וזה כיסה את ההוצאות באותה שנה, מה שהקל מעט מהלחץ הכלכלי ונתן לי תחושת שליטה מסוימת.

במצבים חברתיים נאלצתי להסביר שוב ושוב מהי המחלה הזו, ולרוב נתקלתי במבטים תוהים וחוסר אמון, או הערות שטחיות כמו "זה נפשי…". ואכן, זה נפשי, כי מחלות רבות קשורות לקשר גוף-נפש, ופיברומיאלגיה לעיתים קרובות קשורה לטראומה. 

בתחילת תהליך הריפוי, הייתי מגיבה, משתפת – ואז נופלת שוב לתקופה של דיכאון. מרוב הרעש בראש, לא הצלחתי לעצור ולהגיד – זה שלי ולשמור על עצמי. זו הייתה תחושה של "נורה אדומה" שהודלקה; 

הבנתי שאי אפשר להמשיך כך יותר. שיחות עם חברים קרובים, שבהן הצלחתי לבטא חלק מהקושי, חיזקו את ההבנה שעליי לשנות גישה. 

ההערות על "זה נפשי" בהתחלה תסכלו אותי, אך בהמשך הן דווקא דרבנו אותי לחקור לעומק את הקשר בין הגוף והנפש ולמצוא פתרונות הוליסטיים. 

לבסוף, העזיבה, הייתה קשה אך משחררת. הרגשתי שאני סוף סוף לוקחת אחריות מלאה על הבריאות שלי, גם אם זה כרוך בחוסר ודאות.

המסע אל החוסן: לגלות את הכוחות הפנימיים

למדתי שיעור יקר ערך על חוסן ועל היכולת שלי לעמוד איתנה גם מול הקשיים הבלתי נתפסים. זה התבטא ביומיום דרך התמודדות מתמדת עם הכאב הפיזי והנפשי, ומציאת פתרונות יצירתיים להתנהלות. 

הבנתי שעליי לקחת אחריות מלאה על הבריאות שלי. התחלתי להקפיד על ספורט מותאם, שינוי תזונתי ממוקד, ובמקביל, התחלתי טיפול שנתי אינטנסיבי – כמה פעמים בשבוע. 

טיפול זה כלל לא רק פן נפשי, אלא גם אימון מקצועי-עסקי, כדי להחזיר לעצמי את הביטחון שאבד ואת תחושת המסוגלות. וחזרתי למוזיקה.

ספורט ככלי לריפוי

התחלתי בקטן, בפעילויות כמו פילאטיס עדין, עלייה במדרגות במקום במעלית, והליכה ברגל. התאמצתי לרוץ, אפילו אם זה היה רק שתיים-שלוש דקות ביום – זה העלה את האדרנלין וממש עזר לי, אפילו להקפיץ את הכדור עם הבנים. 

העיקר היה להזיז את הגוף, ולו במעט, ולחוש בו שוב. התקדמות קטנות כמו היכולת ללכת יותר זמן ללא כאב, או להשלים אימון מלא, היוו ניצחונות משמעותיים עבורי.

שינוי תזונתי לשיפור איכות החיים

נקודת המוצא שלי הייתה קשה – הורדתי את כל סוגי המזון הידועים כטריגרים והחזרתי אותם אחד אחד, כדי לזהות את הרגישויות שלי. 

כך גיליתי שגלוטן, קשיו, פיסטוק, תירס (כירק), עגבנייה עם קליפה, וחומוס, היו אלו שהכי הכאיבו לי בבטן וגרמו לתסמינים כרוניים. זה לא הפסיק את הכאבים בשאר הגוף אבל זאת הייתה התחלה מעולה! 

באופן מפתיע, מוצרי חלב שפעם לא עשו לי טוב, היום כבר לא מפריעים לי ואף עוזרים לי, והחזרתי אותם בשמחה לתפריט.

טיפול נפשי והתמודדות עם טראומה

עברתי מגוון רחב של טיפולים: פסיכותרפיה, מיינדפולנס, NLP ו-EMDR. השיחות האינטנסיביות, כמה פעמים בשבוע, סייעו לי להתמודד עם הטראומה שעלתה ועל הקשר שלה לפיברומיאלגיה. 

העבודה על חיזוק ה"סנטר" שלי ועל מציאת כלים מרפאים להתמודדות, עזרו לי לנהל את הדיכאון והחרדה באופן ממוקד ויעיל יותר, ובכלל לפתח כלים לוויסות רגשי. 

למדתי טכניקות נשימה להרגעה, זיהוי דפוסי חשיבה שליליים ושינויים בהם, והבנתי את חשיבות הקבלה העצמית והצבת גבולות בריאים.

אימון מקצועי-עסקי ובניית ביטחון עצמי

אחרי שחוויתי תחושת כישלון עמוקה בעבודה, כשלפתע לא הצלחתי לבצע משימות פשוטות כמו להישאר מרוכזת, הגעתי למצב שבו לא זיהיתי את עצמי ואת העובדת שהפכתי להיות, וזה הוביל לתחושת חוסר מסוגלות ופחד משתק. 

הייתי צריכה להתחיל מחדש, ללמוד לראות את החוזקות שלי. אני מאמינה בלחזק חוזקות ולא לנסות לעבוד על החולשות – זה משהו שלמדתי כבר כילדה. לא הייתי תלמידה טובה, ולא קיבלתי שם חיזוקים. היום זה ברור, ADHD לא מטופל לא מאפשר לילדים ללמוד איך ללמוד. אבל הייתי מתעמלת קרקע ומכשירים ושם זו רק עבודה פיזית ושם הייתי ממש טובה, אז קיבלתי חיזוקים וככה הגעתי להיות אלופת הארץ. 

אם נחזור לאימון שעברתי, מצאנו את כל החוזקות שלי ואז הבנו את הכיוון שאליו אכוון את עצמי. לקח לי זמן כי יש לי המון תחומים שאני אוהבת וטובה בהם, אבל לא יכולתי להתמקד, אולי לא רציתי, אולי לא הצלחתי. 

בינתיים, חיזקנו את היכולת שלי בפיתוח עסקי. מבחינתי, זה כמו יצירה – לחשוב אילו חיבורי "Win-Win" אני מוצאת בין עסקים. 

עשיתי לא מעט פגישות עם עצמאים כדי להתאמן על שליפת הרעיונות, וכך עזרתי לעצמאים להמציא מוצרים חדשים, דרכים חדשות להתחבר באופן אישי עם לקוחות, ואיך לתחזק לינקדאין שבאמת יעבוד. 

חידדנו תהליכי עבודה, תכנון אסטרטגי, ניהול פרויקטים באווירת טק, וכלים טכניים לחזור למיקוד. 

זה התחיל מסע לחפש כלי AI שיעזרו לי לייצר יותר זמן ביום, ועל זה אכתוב פוסט נפרד של המלצות.

וגם חיפשתי איך להמשיך ביצירה, גם אם זה לא בדמות "זמרת יוצרת".

חזרה למוזיקה ויצירת תוכן

חזרתי למוזיקה וליצירת תוכן! אני שרה וכותבת, גם אם אני מבינה שכרגע זה רק בשביל הנפש. 

מכיוון שפתאום אין לחץ, התחלתי ללמוד תוכנות AI שיאפשרו לי לייצר תוכן בכל הדברים שאני אוהבת לעשות: תוכנת הפקת מוזיקה Ableton Live, תוכנת עריכת וידאו DaVinci Resolve, אפליקציה לעריכת סושיאל Filmora, גרפיקות ומצגות ב-Canva AI, Google Suite. 

עברתי מספר כלים מבוססי AI כמו ChatGPT והגעתי להבנה שאני הכי נהנית לעבוד עם Gemini. אפילו התחלתי ללמוד לסדר לעצמי את האתר, כרגע זה ב-WordPress, אז אני לומדת גם Elementor ו-SEO. 

אני עוד לא מומחית באף אחת מהן, אך אני כן עושה לעצמי תרגילים כל יום ומתקדמת. הפוסט הזה הוא הפוסט הראשון שאני ממש כותבת לבלוג שלי, ומתחילה להתרגל מחדש לכתוב הרבה ובפוקוס. 

הפוסטים הראשונים שלי היו באורך של פוסטים לרשתות החברתיות, כי לא יכולתי יותר מזה. ידעתי שאני מסוגלת, אבל עדיין, למרות כל הספורט, התזונה, הטיפולים, האימון והמוזיקה, לא הייתי שקטה.

זה גרם לי להבין ששתי האהבות שלי, פיתוח עסקי ויצירה יכולות להשתלב לתוכן שיווקי אותנטי.

אני כמובן לא מתיימרת לעשות הכל בעצמי אבל חלק גדול כן. וגם לפתח את הראיונות ואם יש דברים שאני עוד לא מספיק מקצועית בהם, אנהל פרילנסרים.

מחפשת תשובות: פריצת דרך במכון סגול

במהלך 2024, סירבתי לקבל את הגורל כפי שהוצג לי. המשכתי לחפש, לשאול ולחקור, מתוך אמונה שהידע והפתרונות נמצאים בהישג יד. 

לא ויתרתי. קראתי ספרים בנושא, הקשבתי לפודקאסטים רבים, השתתפתי בקבוצות תמיכה ובכנסים מקצועיים – כל אבן נבחנה, כל מידע נסרק. תחושת ה"לא לוותר" נבעה מתוך ייאוש עמוק אבל גם תקווה שקיימת שם בחוץ תשובה. 

היו אכזבות רבות מרופאים שלא ידעו לאבחן או התייחסו בחוסר רצינות, מה שהוביל לתסכול מול מערכת הבריאות המסורתית. ההמתנה הארוכה והתחושה שאין מי שיבין אותי רק חיזקו את הנחישות שלי למצוא פתרון בעצמי. 

ספרים כמו "נרשם בגוף מוח, נפש, וגוף בריפוי מטראומה", "פיברומיאלגיה אתגרים, התמודדות, טיפול וזכויות" ופודקאסטים של מומחים בתחום הגוף-נפש נתנו לי תקווה וכיוון חדש שהרגשתי שהוא "זה".

באחד הכנסים, שמעתי את פרופסור תלמה הנדלר, מומחית דימות במכון סגול לחקר המוח באיכילוב. לדבריה, הם מציעים טיפול שנקרא נוירופידבק ונוירומודולציה – ולמחרת כבר הייתי שם! 

ההחלטה הייתה אימפולסיבית אך נבעה מצורך עמוק ודחוף למצוא פתרון. 

פגשתי את ד"ר איילת אור-בוריצ'ב, שמתמחה בפיברומיאלגיה וכתבה את הדוקטורט שלה בנושא, מה שהפיח בי תחושת תקווה מיידית – סוף סוף מישהי שמבינה לעומק. 

ד"ר איילת אור-בוריצ'ב התאימה לי טיפול ספציפי, ויחד עם צוות המטפלים והמטפלות המסור, (אני נפגשתי עם המטפלות איילת ושירה ושתיהן היו כל כך נעימות ומקצועיות!) עברתי תהליך מדהים, שהמשכתי איתו שנה. 

זה כמו אימון כושר למוח!

למי שלא מכיר: אתם יושבים מול מחשב, המטפלת מחברת אלקטרודות לראש ואתם צריכים לשלוט בסיטואציה במחשב בכוחות המחשבה בלבד. 

זה מחזק אזורים ספציפיים במוח, כמו האמיגדלה, האחראית על רגשות כמו פחד וחרדה. 

יצאתי מהטיפול מתנשפת, בדיוק כמו מחדר כושר, ובתחושה שרירית שהמוח שלי עבד קשה. 

קודם כל, תחושת המסוגלות חזרה אליי!

פתאום הבנתי שהמוח שלי לא היה מכוון, כלומר כמו מיתר שהפך לרופף ויצא מהסולם, ככה האמיגדלה, וככל שהמשכתי והתאמנתי גם בבית, ככה הטיפול עוזר לה לחזור להמתח לכוונון הנכון.

עם הטיפולים גם הדיכאון ירד, ולאט ובפיקוח הורדתי את רוב הכדורים, ונשארתי רק עם אחד לכאבים. 

זה לא היה פשוט; הגוף מאוד התנגד בהתחלה – זאת גמילה. לשמחתי, אני לא מתמכרת ויכולה להפסיק עם דברים יחסית בקלות. 

יכולתי להתחיל לחשוב על השינוי בחיי, לראות אנשים שהם מחוץ למשפחה – בתקופה הראשונה הסתגרתי בבית. יכולתי להתחיל לייצר קשרים לקראת חיפוש. 

התחלתי לכתוב בלינקדאין, בעיקר כתבתי לאנשים תשובות משמעותיות. 

מצאתי קבוצה שהתחברתי אליה ולמדתי שם המון ויצרתי קשרים. 

כתבתי לאנשים מהלינקדאין וביקשתי להיפגש, בעיקר כאלה שלא הכרתי בחיים האמיתיים.

מפיברומיאלגיה ל-ADHD: פתיחת עולם חדש

הטיפול בנוירופידבק עזר לי באופן משמעותי ורב-ממדי: הוא הוריד את החרדות ואת הדיכאון פלאים, החזיר לי יכולת מספקת להתרכז, חיזק את תחושת המסוגלות והביטחון העצמי, ואיפשר לי לצאת לשלב הבא של הריפוי – ושל הגילוי העצמי.

במהלך התהליך הזה, נחשפתי לתובנות חדשות שהובילו לאבחנה נוספת של ADHD, ששינתה את חיי באופן דרמטי. הטיפול החדש שנכנס לחיי בעקבות האבחון פתח דלת לעולם של אנרגיה ומיקוד שלא הכרתי קודם לכן. 

פתאום יכולתי לחשוב בלי שעוד 100 נושאים רצים בראש במקביל; זה איפשר לי להתרכז ב-100%, ללא מוסחות, ללא תסכול שפעם היה קבוע, ללא חרדות או דיכאון תהומיים. משימות שנראו לי פעם קשות ומייאשות, פתאום נראו פשוטות ואפשריות.

החלטתי בעצמי ללכת למומחה פרטי, לא יכולתי יותר לחכות חצי שנה למומחה בקופה. הבנתי שזה עכשיו הזמן שלי ורק אני אגיע לפתרון. הבנתי שיש לי ADHD.

זה לא נחת עליי כרעם ביום בהיר, כמו שכבר כתבתי – כבר כילדה הבנתי שאני לא יכולה ללמוד כמו כולם, לא כי אני לא אוהבת ללמוד אלא כי לא הצלחתי להבין איך ללמוד בבית הספר.

אבל תמיד הפחידו אותי מהכדורים. אמרו לי שזה יחסום לי את הרגש ואת היכולת ליצור. אמרו שלא אצליח לאכול ושאהיה עצבנית. 

בעיקר, הכי הרבה אמרו לי שזה רישיון לקחת קוקאין, וממש פחדתי. 

הפרופסור סיפר לי ש-ADHD, ויחד איתו גם ADD, לא מטופלים, יכולים לגרום להרבה מהתופעות שיש לפיברומיאלגיה. הוא רשם לי אבחנה ושלח אותי עם מרשם.

יומיים לתוך התרופה כבר הבנתי שהחיים שלי מתחילים עכשיו בשינוי הכי גדול שהיה לי אי פעם! 

כל התוכנות שכתבתי עליהן קודם, אם עד אותו רגע למדתי והבנתי באופן כללי, ויכולתי "לשחק" איתן, אבל עוד לא ממש הבנתי תהליכים – פתאום הבנתי בדיוק מה אני צריכה לעשות. פתאום הבנתי את הטוטוריאלים. 

נתחיל בזה שללא טיפול לפעמים הייתי נתקעת על משימה שעות בלי לזכור שיש בגוגל את כל היועצים בעולם שיכולים להסביר על הכל. ופתאום אני יכולה לעצור, גם ההסברים ברורים לי, לא מבחינת שפה אלא מבחינת עיבוד המידע ויכולת לעקוב על כל הפעולות והסדר שלהן.

ברמה שהתנדבתי לצלם, לערוך 28 רילסים, לכתוב ולהקליט ג'ינגל למפגש של הקבוצה הכי שווה בלינקדאין, Linkers! – קהילת הלינקדאין של ישראל. שחררתי כל תלות מתוצאה ושלחתי לעולם תוך 10 ימים 28 סרטונים. 

בשבוע הזה צפיתי בעשרות טוטוריאלים על הפקה מוזיקלית, מיקס, עריכת רילסים, ולצערי גם קרס לי המחשב, אז נאלצתי להתקין מחדש את כל התוכנות וכל הפלאגאינים. גם קראתי על זה, והפלגאין של המיקרופון לא חזר לפעול אז קראתי והקשבתי להדרכות בתחום הזה. 

עשיתי לעצמי בית ספר בחיזוק חוזקות, שזה מה שרציתי, ו-28 סרטונים פשוט הכריחו אותי לשבת ולא להפסיק עד שאגיש. גם כשבאמצע היו ראיונות עבודה, משימות בית, ראיונות ב' וג'. 

אני מדמה כרגע את החיים, ובחיים יש עוד דברים חוץ מהפרויקט העיקרי.

המסר שלי: אנחנו לא לבד, הכוח נמצא בתוכנו

הסיפור שלי הוא תזכורת, עבורי ועבור אחרים: לעיתים, האתגרים הגדולים ביותר הם אלה שאינם נראים לעין. אלה שמסתתרים מאחורי חיוך מזויף, או מאחורי שגרת יום-יום שנראית תקינה מבחוץ. 

חשוב לזכור שאנחנו לא לבד במסע הזה, ושלכל אחד מאיתנו יש את הכוח לחפש תשובות, להטיל ספק במובן מאליו, ולעצב מחדש את מסלול חייו.

אני משתפת את המסע האישי הזה מתוך תקווה עמוקה לעורר שיח פתוח וכנה על מחלות שקופות ועל החשיבות של לקיחת אחריות על הבריאות והרווחה שלנו. 

אני מאמינה שהכוח לשנות נמצא בתוכנו, ושהיכולת לעצור לרגע את המרוץ המטורף של החיים ולומר לעצמנו "עכשיו אני" היא נקודת מפנה משמעותית בדרך לצמיחה, לריפוי ולשיפור איכות החיים.

יד מושטת לאלו שבנקודה ההתחלתית

האם גם אתם חוויתם מסע דומה? אולי אתם בנקודה ההתחלתית וזקוקים לליווי בתהליך? אני מבינה כמה קשה זה יכול להיות. 

פיברומיאלגיה, לדוגמה, מקשה על היכולת אפילו להתחיל לבדוק מה הזכויות שלכם, היכן לטפל, אילו רופאים לראות, אילו מכונים קיימים ועוד. הבירוקרטיה וההתנהלות מול המערכת עלולות להיות מכשול עצום בפני עצמן.

אם אתם מתמודדים לבד וצריכים את הדחיפה להתחיל לדאוג לעצמכם כתבו לי בפרטי.

***חשוב לציין שאיינני מתיימרת להיות אשת מקצוע רפואית או סוציאלית