דילוג לתוכן

האם המסך הדיגיטלי ממסך הזדמנויות?

לפעמים, האתגרים הגדולים ביותר הם דווקא אלה שאינם נראים לעין. 

בשנה האחרונה יצאתי למסע אישי עמוק, כזה שהאיר לי את המשמעות האמיתית של

הקשבה פנימית, נחישות והכוח לבחור אחרת.

אם גם אתם מרגישים שאתם רודפים אחרי משהו לא ברור, או שאתם מתמודדים עם קשיים שאף אחד לא מבין – הסיפור שלי אולי ידבר אליכם.

הפתיחה שמעבר למסך: כשהאותנטיות פוגשת את הלב

בפוסט האחרון  שיתפתי כאן, ובפוסט מותאם בלינקדאין, את הסיפור האישי שלי על התמודדות עם פיברומיאלגיה ו-ADHD. 

לא תיארתי לעצמי עד כמה הפוסט הזה יהדהד אצל כל כך הרבה אנשים. התגובות שקיבלתי – חלקן מרגשות ועמוקות, חלקן הגיעו אליי באופן פרטי ובחשאי, חלקן נכתבו כתגובות בפוסט בלינקדאין – וגרמו לי להבין שוב, ובאופן חזק מתמיד, כמה כוח אדיר יש בשיתוף אותנטי, גם כשזה נוגע לנושאים אישיים וכואבים מאוד.

קיבלתי הודעות פרטיות בסגנון "סוף סוף מישהי העזה לדבר בקול רם על מה שהיא מרגישה לבד בחדר כבר שנים…". 

רבים תהו איך אני מסוגלת לדבר על הכל כל כך בפתיחות. האמת? אני רגילה לזה. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, גיליתי שיש לי ADHD, ומסתבר שזה גם גורם ל**"שיתוף יתר" (Over-sharing)**. 

יצא ששיתפתי דברים רבים לאורך השנים, דברים שלא הרבה היו מדברים עליהם, אבל למדתי מזה תובנה עמוקה: תמיד אחרי שפרסמתי משהו שלחלק מהאנשים היה לא פשוט לשמוע, היו גם המון שפנו אליי באופן אישי ואמרו שהם עוברים בדיוק את אותו הדבר, וששיתוף הסיפור שלי עזר להם מאוד.

עם השנים למדתי לווסת את ה"שיתוף יתר" הטבעי, אך עדיין נותר ממנו הרצון לדבר בכנות. הבנתי שכנות היא כלי עוצמתי. 

ככל ששיתפתי, גיליתי שזה לא רק עזר לאחרים, אלא גם ליצור קשרים אישיים עמוקים ומהירים יותר, המבוססים על אמון הדדי.

המופע של המושלמות: האם אנחנו מפסידים הזדמנויות?

במרחב הדינמי של הרשתות החברתיות, אנחנו כל הזמן משתפים תובנות, טיפים, ובעיקר – הצלחות

הפיד שלנו מוצף בסיפורים על הישגים מסחררים, פריצות דרך, ורגעים נוצצים. כל אחד מציג את "המצב המושלם" שלו, מראה לנו רק את הקצה המבריק של הקרחון. 

אבל האם אנחנו תמיד מציגים את התמונה המלאה? האם כל הנוצץ הוא באמת זהב?

בעידן שבו נראה שלכל אחד יש רק סיפורי הצלחה מטאוריים, אני מוצאת את עצמי תוהה – האם הלקוחות הפוטנציאליים שלנו, המגייסים, השותפים העתידיים, ואפילו החברים והמשפחה – לא מחפשים משהו מעבר למושלמות המצוחצחת? 

האם הם לא כמהים לאותנטיות, לפגיעות, להבנה אמיתית של האתגרים שאיתם הם עצמם מתמודדים, ואז להזדהות איתנו?

גם אני נפלתי למופע הזה, לא מכחישה. פרסמתי פוסטים מהחופשות הכי טובות, מהכנסים המדהימים, ועל משרה שבאמת חשבתי בזמנו שהיא "משרת חלומותי" להיות מנכ"לית. 

רק שגם ידעתי לספר על תחושת הכישלון, כשבפועל המשרה הייתה שונה בתכלית ממה שהוגדרה בהתחלה. אז גם הבנתי שהתפקיד היה חלום, אבל שהייתי מספיק כנה עם עצמי להסתכל במראה ולהגיד לעצמי שלנהל זו כבר לא המטרה העיקרית שלי; אני רוצה ליצור יותר מלנהל אנשים.

בעבר כתבתי על ההתלבטות בין הרבה תחומים, ושיניתי את הפרופיל שלי פעמים רבות, למרות שקיבלתי הודעות פרטיות ש"זה עושה נזק" כי יחשבו שאני לא סגורה על עצמי. 

ידעתי שאני טובה ויכולה לעשות כל כך הרבה, ועם הזמן צמצמתי. היום אני כבר יודעת שזה ניהול פיתוח עסקי משולב עם שיווק ומכירות.

הייתה תקופה שבה הופעתי מלא!, וכל מה שרציתי התגשם. הרווחתי יפה מהמוזיקה והגדלתי עוקבים ברשתות החברתיות, הרגשתי בשיא. 

אבל לא כתבתי על המחיר האישי של אותה תקופה, שבה למדתי שגם בהצלחה יש צדדים חשוכים. 

למשל, במערכת יחסים שבה הייתי, כל ערב כשניסיתי לדבר על הופעה מוצלחת או על משהו ששימח אותי ברשת החברתית, ננזפתי ש"אני כבר לא בהופעה" ו"שארד מהבמה" ו"אתרכז במה שקורה בבית". 

במערכת יחסים אחרת, נאסר עליי לפרסם ברשתות החברתיות בכלל.
 

פעם אחת, כשחברת מדיה משמעותית פנתה אליי לצלם משהו בסגנון "מחוברים" (עוד לפני שמחוברים הייתה קיימת). 

לא קיבלתי אישור בבית לדבר על עצמי באמת, אלא רק להראות את הצד הטוב והנוצץ, כשבפועל היו המון דרמות בבית באותה תקופה, אז זה היה משעמם ולא אוטנטי וערכו אותי לגמרי החוצה מהפרויקט.

אלו סיטואציות שלקחו אותי אחורה, ואולי אף סירוסו את היכולת שלי לבטא את עצמי. 

כשהתחלתי לפרסם שוב באופן חופשי, זה היה מוגזם, פתאום לא היה מי שיגיד לי מה לעשות או יצמצם אותי, ויחד עם חוסר היכולת למנן את החשיפה, זה היה חשוף מאוד. 

בסך הכל אני אישה מאוד רגישה, שאוהבת אנשים, ואוהבת לבנות מערכות יחסים המושתתות על הדדיות. 

היום אני במערכת יחסים מאוד מיטיבה, כבר כמעט חמש שנים. נרגעתי, ואחרי הטיפולים והתחלת הטיפול התרופתי, חיי השתנו ללא הכר!

אני רואה הכל אחרת. אם עד עכשיו לא הצלחתי לשמור על הסדר בבית, היום אני לוקחת כדור בבוקר ותוך 20 דקות מסדרת הכל – במטבח, בחדרים, זוכרת איפה שמתי כל דבר. 

אני מסוגלת לכתוב שעות, כתיבה זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות והכי טובה בו, אבל חוסר הסבלנות צמצמה אותי לכתיבת שירים ופוסטים קצרים, וגם לא הצלחתי להיות עקבית. 

שמתי את כל המאמץ שלי בעבודה, בצורך להיות יעילה וממוקדת, ולשמור על הסדר שם – אבל לא השארתי לעצמי אפילו טיפת יכולת בבית, והייתי מבזבזת את הזמן בבינג'ים מול הטלוויזיה כי כבר לא יכולתי לחשוב על כלום.

היום אני בעיקר לומדת. יש לי מנוי יוטיוב פרימיום ואני רואה טוטוריאלס ומתקדמת עם הכישורים שחשוב לי ללמוד. אני כותבת המון, ואני מביאה לכדי יישום את כל הפוטנציאל שתמיד ידעתי שיש בי!

המסך הדיגיטלי כחומה: מה אנחנו מפסידים?

אני מאמינה שהרבה פעמים, המסך הדיגיטלי שאנחנו מציבים בינינו לבין אחרים הופך לחומת הגנה, שגורמת לנו לרצות להציג רק את הצדדים המצליחים והמרשימים שלנו. 

אולי אנחנו חוששים להיראות פחות ממושלמים, פחות "מובילי שוק" או "מומחים בלתי מעורערים". הפחד הזה הוא טבעי, אבל האם הוא באמת משרת אותנו בטווח הארוך? 

מה המחיר שאנחנו משלמים על החזית הבלתי מתפשרת הזו?

מחיר אישי/נפשי

המחיר האישי והנפשי של חוסר אותנטיות הוא גבוה: שחיקה (Burnout), תחושת בדידות עמוקה, חוסר יכולת לייצר קשרים עמוקים באמת, ותסמונת המתחזה (Imposter Syndrome)

אני לא יכולה לחיות בשקר או בבושה ומעדיפה לשים את הלב על השולחן, גם אם זה מרגיש חשוף לפעמים.

בילדותי התמודדתי עם הבנה שאני לא כמו כולם, ותמיד הייתה ילדה שהרגשתי אליה יותר ממה שאמורים להרגיש לבנות. באותה תקופה זה היה שחור או לבן – או שאת לסבית או שאת סטרייטית. היום אני כבר מבינה שזה פלואידי ושיש סקאלה רחבה. 


אגב, מאז נחשפתי לסולם קינסי (Kinsey Scale), שמציג נטייה מינית כרצף.

בגיל 16, כשיצאתי מהארון בפני אמא שלי, היא הגיבה בבחילה; היא הייתה בשירותים חצי שעה ושמעו את הסלידה שלה בכל הבית. 

כשחזרה, אמא אמרה לי שאבא שלי מבוגר, ואם אספר לו הוא ימות מהתקף לב. זו הייתה השיחה. כל גיל ההתבגרות לא דיברתי עם אבא שלי על נושאים אלה. זה לכאורה היה קל, כי ממילא לא דיברנו על רגשות, אבל זה העמיק את הקרע בינינו, גרם לי ללילות ללא שינה והחריף את עניין השיתוף יתר בכל סיטואציה בה הייתי.

כשלמדתי תיאטרון בתיכון, לקראת כיתה י"ב, התבקשנו למצוא סיפור אחד משמעותי שעברנו בקיץ ושינה אותנו, ולספר אותו כמונולוג. 

כשישבתי במרכז המעגל מול כל הכיתה, נכנסתי לכל הפרטים הקטנים של חוויה קשה שעברתי על ידי דמות בוגרת וסמכותית שהייתה חלק מחיי באותה תקופה. 

הוא ניצל את החרם החברתי שחוויתי בקבוצה שלו ובמסגרת נוספת מחוץ לבית הספר. הוא הפך לדמות מאוד משמעותית בחיי, וסיפרתי לו הכל על עצמי, על החרם, על הקושי בהתבגרות המינית, ועל מחשבותיי בנוגע לנטייה מינית. תמיד ישבתי לידו בנסיעות של הקבוצה, עד שבקיץ הזה הוא חצה את הגבול.

הכתיבה של המקרה, החידוד של מה באמת היה שם, והעבודה על הטקסט וההצגה מול הכיתה, עזרו לי לשחרר את המועקה ולהבין שזאת לא אני שלא הייתי בסדר.
 

בזמן אמת, האשמתי את עצמי ש"אני עושה דברים כדי להיות אהובה על המדריך", שאגב, כשבועיים אחרי המקרה החליט שאני לא מתאימה יותר לקבוצה, אבל הסביר ש"זה בשבילי" ו"הוא עושה רק את מה שטוב עבורי" ו"הוא באמת אהב אותי". 

חברי הכיתה שלי היו אלו שעזרו לי לסלוח לעצמי, להבין שזאת לא אני שעשתה משהו לא בסדר. 

ילדות בכיתה פתאום התחילו להקיף אותי, כאילו לשמור עליי. 

גם היו לזה צדדים פחות חיוביים. המורה של המגמה סיפר לי בסוף השנה שהייתי אמורה לעשות את התפקיד הראשי, אבל זה היה תפקיד של ילדה תמימה, וכשחזרתי מהקיץ ואיך שסיפרתי את הסיפור, פתאום נראיתי לו אישה בוגרת וזה כבר לא הסתדר לו לדמות.

מחיר מקצועי/עסקי

חוסר בשיתוף אמיתי יכול לגרום להחמצת הזדמנויות לשיתופי פעולה אמיתיים, קושי למשוך לקוחות שבאמת מתאימים לך כי הם לא רואים את האמת מי את ומה את מביאה לשולחן, וחוסר בידול מהמתחרים – הרי כולם נראים מושלמים. 

זה עלול גם לייצר תדמית לא אמינה לאורך זמן, כשהפער בין המצג למציאות נחשף.

בהרבה מקרים נפגשתי עם עצמאים, שסיפרו לי שהם התמודדו על פרויקט שכל כך מתאים להם, שהם עברו את אותה התמודדות והם מבינים הכי טוב את הקושי. 

כששאלתי אותם, איפה דיברתם על זה? איפה כתבתם? האם בכלל נחשפתם שאתם מתמודדים, כתבתם על הדרך שלכם למצוא דרכים להתמודד עם זה? נעניתי בשלילה. 

תשובות כמו "זה לא רלוונטי לכל הקהל שלי", או "אולי זה כל מה שיזכרו ממני וזה יעשה לי שם לא טוב".

איך אתם רוצים שידעו שאתם הכי מתאימים, אם לא כתבתם, שיתפתם, עשיתם פעולות שכולם ידעו?

 גם אם כתבתם במייל המקדים, זה לא יעזור, כי ברגע שיחפשו עליכם באינטרנט לא ימצאו כלום. אם אתם מתביישים בסיטואציה, אז איך אתם יכולים להועיל ללקוח?

באופן אינטואיטיבי הבנתי כבר מזמן, ואפילו עם ה-ADHD, שצריך להפסיק לחשוב שכל העולם יכול להיות לקוח שלנו ולנסות לספק את כולם, הקהל שלנו צריך להיות ספציפי! 

אז להתחיל לדבר אליו באופן אישי, לחשוף את מה שנכון לקהל הספציפי שלנו! אנשים רוצים לבוא לדומים אליהם, לאנשים שעברו ועוברים את מה שהם עוברים. 

פרסונליזציה זה במוצרים, ביצירת תוכן, בכתיבת פוסטים, בפיתוח עסקי, במכירות, בשיווק. ככל שנהיה יותר ממוקדי לקוח ספציפי, כך נגיע ליותר לקוחות רלוונטיים.

הכוח של פגיעות: כששיתוף הופך לגשר

הניסיון שלי מלמד שאנשים מזהים אותנטיות. הם יודעים להבחין בין מי שמציג תמונה אידיאלית לבין מי שמשתף מתוך חוויה אמיתית, עם העליות והמורדות. 

דווקא השיתוף הזה, של רגעים של חוסר ודאות או התמודדות, יכול ליצור חיבור עמוק יותר, אמון חזק יותר, ובסופו של דבר – להוביל להזדמנויות שלא היינו מדמיינים.

נפגשתי עם המון מחפשי עבודה, וכמה מהם אמרו לי לוותר על ה-"Open For Work" (סימון פתוח לעבודה בפרופיל לינקדאין), כששאלתי למה – הם אמרו ששמעו שמגייסות מעדיפות לפנות לאנשים שעובדים. 

שאלתי אותם כמה מגייסות פנו אליהם באופן ישיר (כלומר פנו דרך האינמייל בלינקדאין וקראו להם למשרה שהן חושבות שהם יהיו מדהימים בה) – ולא שמעתי מספר. 

הניסיון שלי הוא שמי שמחפש עבודה צריך לפרסם את זה, לכתוב פוסטים, להגיב תגובות משמעותיות בפוסטים של אחרים ולבקש שיצרו איתו קשר!

כששיתפתי בחוג חברים על תקופה לא פשוטה, גיליתי שרבים הרגישו כמוני, ופתאום נפתח שיח תומך ועמוק שלא היה קיים לפני כן. זה בונה אמון, יוצר חיבור אנושי אמיתי, מוריד מסכות ומאפשר שיח פתוח.

כשכתבתי אלבום מופע שלם על גירושין ועל הקושי שעברתי בעקבותם, הוזמנתי לעשרות הופעות פרטיות וגם נכנסתי למאגר מופעים של מפעל הפיס. 

כשדיברתי על זוגיות עם אישה כשזה עוד לא היה ממש מקובל לצאת מהארון, נכתבו עליי כתבות רבות, כולל "דאבל אמצע" בעיתונים הכי נחשבים, כתבות וידאו, השמעות ואירוחים ברדיו, מה שהביא הרבה הופעות ושיתופי פעולה. 

זה לא עשה אותי זמרת מוכרת לכל בית, אבל היה לי קהל שגדל איתי.

פרקטיקה של אותנטיות: איך עושים את זה נכון?

השאלה הגדולה היא – איך אפשר להיות יותר אותנטיים ברשת, מבלי לחשוף את כל הפרטים האינטימיים או לפגוע בפרטיות? הרי יש גבול למה שרצוי וראוי לשתף. זהו איזון עדין, הדורש מודעות עצמית ותשומת לב.

הנה כמה כללי אצבע שאני מנסה ליישם:

  • לשתף את הלמידה, לא רק את הדרמה: במקום להתמקד רק בקושי עצמו, להתמקד בתובנות, בפתרונות, ובלקחים שהפקתי מהחוויה. לדוגמה, במקום רק "הייתי בדיכאון", לכתוב "הבנתי שהדיכאון היה קריאת השכמה עבורי להקשיב לגוף שלי ולשנות דפוסי התנהגות".

     

  • לשאול את עצמי: האם זה משרת מטרה? עכשיו לפני כל שיתוף, אני שואלת: האם זה תורם לקהל שלי? האם זה אותנטי לי? האם זה עולה בקנה אחד עם הערכים שלי? האם זה יעורר דיון בונה? והכי חשוב – האם זה משהו שאני מוכנה לעמוד מאחוריו גם בעתיד?

     

  • למצוא את המינון הנכון: לא כל דבר צריך להיות חשוף. יש גבול לפרטיות, וחשוב לכבד אותה. להתחיל בקטן, לשתף קצת יותר בכל פעם, ולראות איך הקהל מגיב.

הזדמנויות נסתרות: כיצד אותנטיות פותחת דלתות?

אני כאן כדי ללמוד, להתפתח ולחלוק את המסע שלי – על כל גווניו. אני מאמינה שדווקא מתוך השבריריות והצמיחה אנחנו יכולים למצוא את ההזדמנויות הבאות שלנו, את החיבורים האמיתיים והמשמעותיים ביותר.

בניית קהילה נאמנה

קוראים מתחברים לאנשים אמיתיים. כנות בונה קהילה של תומכים ומאזינים, שרוצים ללמוד ממך ולהזדהות איתך. 

לדוגמה, כשעשיתי קמפיין מימון המון לאלבום הראשון, כל הפוסטים שלי היו אורגניים, וכל מופע ששיתפתי בפייסבוק לייב זכה לאלפי אם לא עשרות אלפי צפיות. 

כשלא הגעתי ליעד, שבוע לפני הסוף, כל הקהל שלי, שאת רובו לא הכרתי, התגייס ועשה ממש דיון איך לעזור לי ולהפיץ את הקמפיין, מה שגרם להצלחה ואפילו מעבר ליעד בכמה אלפי ש"ח. 

קהילה נאמנה כזו לא רק תומכת בהפצת התוכן, אלא גם מעניקה משוב כנה, מפנה לקוחות פוטנציאליים ויוצרת תחושת שייכות חזקה.

בידול מהמתחרים

בעולם רווי ב"מושלמות" ותדמיות מלוטשות, אותנטיות היא מבדל חזק. היא מאפשרת לך להתבלט, כי היא משדרת אמינות ויושרה. היא הופכת אותך ל"אנושית" יותר, קל יותר להתחבר אלייך, והיא מושכת לקוחות שמעריכים שקיפות ויושרה.

משיכת שיתופי פעולה נכונים

אותנטיות יכולה למשוך אליי שותפים עסקיים, מנטורים, או אפילו עובדים שמתחברים לערכים האמיתיים שלי ולסיפור שלי, ולא רק לפרופיל המקצועי היבש. 

אני מעדיפה מעסיקים שיראו אותי בשלמותי ויגידו "זו הבחירה שלנו", ולא יגלו במהלך הדרך או ירגישו מרומים.

אמון לקוחות

לקוחות פוטנציאליים מרגישים בטוחים יותר לעבוד עם מישהו שמשתף גם את האתגרים, כי זה משדר יושרה, יכולת פתרון בעיות, ואנושיות. אמון זה יכול להוביל להפניות, ללקוחות חוזרים, ולבניית מוניטין חיובי ובר קיימא בתחום שלך.

צמיחה אישית ומקצועית

התהליך של להיות אותנטית תורם לצמיחה שלי, הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית. 

הוא דורש התמודדות עם פחדים, ומוביל להבנה עמוקה יותר של עצמי ושל הקהל שלי. זוהי צמיחה המתרחשת מתוך פגיעות, המובילה לכוח פנימי ומסוגלות גדולה יותר.

לסיום

הסיפור שלי הוא תזכורת, עבורי ועבור אחרים: לעיתים, האתגרים הגדולים ביותר הם אלה שאינם נראים לעין. 

אלה שמסתתרים מאחורי חיוך מזויף, או מאחורי שגרת יום-יום שנראית תקינה מבחוץ. 

חשוב לזכור שאנחנו לא לבד במסע הזה, ושלכל אחד מאיתנו יש את הכוח לחפש תשובות, להטיל ספק במובן מאליו, ולעצב מחדש את מסלול חייו.

אני משתפת את המסע האישי הזה מתוך תקווה עמוקה לעורר שיח פתוח וכנה על מחלות שקופות ועל החשיבות של לקיחת אחריות על הבריאות והרווחה שלנו. 

אני מאמינה שהכוח לשנות נמצא בתוכנו, ושהיכולת לעצור לרגע את המרוץ המטורף של החיים ולומר לעצמנו "עכשיו אני" היא נקודת מפנה משמעותית בדרך לצמיחה, לריפוי ולשיפור איכות החיים.

אם בא לכם לענות בתגובות:

  • מה גורם לנו לרצות להציג רק את הצדדים הנוצצים שלנו ברשתות?

     

  • האם אי פעם הרגשתם שהשיתוף האותנטי שלכם פתח דלתות לא צפויות?

     

  • ואיזה מחיר אנחנו משלמים על המסך המושלם שאנחנו לפעמים יוצרים לעצמינו?

יצירת קשר